אתייחס כאן לגישה הפילוסופית של הרפואה (הגרמנית) החדשה שהיא התפיסה הפילוסופית בבסיס הטיפולי שאני מציע, תפיסת הממד האחד כתפיסה טיפולית הוליסטית, לבין היישום המעשי של השיטות EFT ומאסטר טאפינג - במהלך השנים, ליוויתי אנשים שסחבו כאב – בגוף, בלב, בזיכרון.חלקם עברו בדיקות, חלקם טיפולים. לפעמים הכאב עבר, ולפעמים הוא פשוט שינה צורה.היום אני יודע: כדי לרפא באמת, צריך להקשיב אחרת. לא רק לסיפור. לא רק לתסמין. אלא למה שמתרחש בשדה הרחב שבתוכו אנחנו חיים. כדי להבין את העומק של EFT ומאסטר טאפינג, חשוב להתחיל בשפה אחרת של ריפוי. אנחנו משנים את השיח משפה של "בעיה-פתרון" או של "תסמין-תרופה" – אל גישה שרואה את האדם כמערכת שלמה, המתקיימת בתוך שדה רחב הרבה יותר: השדה האחד.
השדה האחד הוא תפיסה שמקורה בפיזיקה הקוונטית אך באה לידי ביטוי גם בגישות רוחניות ורפואיות מתקדמות. לפי התפיסה הזו, אנחנו לא מתקיימים בנפרד מהסביבה, ההיסטוריה או הדורות לפנינו – אנחנו חלק ממערך של מידע, רגשות וזיכרונות שמשפיעים עלינו גם אם איננו מודעים להם.
הרפואה הגרמנית החדשה (GNM), שפותחה על ידי ד"ר רייקה ג. המר, מבוססת על הבנה עמוקה: מחלות אינן נוצרות באקראי – הן תוצאה של קונפליקט רגשי, שנצרב בגוף ומפעיל תהליך ביולוגי (רשומה ברמה התאית). הקונפליקט הזה – כמו כעס, הלם, אובדן או תחושת חוסר אונים – עשוי להישמר במודע או בתת-מודע. ברגע שהוא מתרחש, הוא מפעיל תוכנית ביולוגית אוטומטית שמטרתה התמודדות – אבל לעיתים, אם הרגש לא משתחרר, גם הסימפטומים נשארים. גישה זו מקבלת חיזוק גם ממחקריהם של מדענים בני זמננו, כמו ד"ר ברוס ליפטון, חוקר תא ומחבר הספר "הביולוגיה של האמונה". ליפטון מצא שגנים מסוימים בגוף שלנו – כמו גנים הקשורים למחלות – לא "פועלים לבד", אלא מחכים לטריגר מהסביבה.במילים פשוטות: הרגש, הלחץ, או החוויה שאנו עוברים – הם אלה ש״מפעילים״ את הגן. ולכן, כשאנחנו עובדים על הרגש – אנחנו עשויים גם לכבות את הגנים האחראים למחלה הפוטנציאליתוככלל, השיטה מציעה הסתכלות אחרת על הגוף: לא "מה לא בסדר בי", אלא "מה הגוף שלי מנסה לספר לי?"
הטיפול שלי לא לינארי. אנחנו לא מחפשים "אירוע טראומטי" יחיד, אלא מקשיבים לרצף שמבקש שחרור.
זה יכול להיות משהו קטן שהוזנח, רגש שנשאר כלוא, או תדר שעבר בתורשה. אנחנו לא רק מטפלים בתוצאה – אלא פוגשים את הסיפור שמתחתיה.
המפגש מתחיל בשאלה פתוחה – "מה מביא אותך לכאן?" ומשם, אנחנו נכנסים יחד להקשבה: לגוף, לתחושה, לשדה. לפעמים נזהה דפוס. לפעמים כאב. לפעמים "סתם" תחושת תקיעות שקשה לשים עליה אצבע. עם הכלים שברשותי – אנחנו ניגשים בעדינות לשורש, ומתחילים לשחרר עם הקשבה מלאה למה שמבקש תנועה.
אם הגעת עד כאן – אולי משהו בך כבר יודע שזה הזמן לעצור רגע. להבין שהכאב הוא לא אויב, אלא סימן. והשחרור יכול להתחיל במקום הכי עדין שיש – בהקשבה מחודשת לעצמך.